משתבע איהו דלא הוה ידע ומשלם בקרא וכו׳. איכא דמקשי אמאי נאמן ספסירא לישבע וליטול והלא בקרא אומר לו איני יודע אם נתחייבתי לך אם לאו דקיימא לן דפטור. ולמתניתין דמיא דתנן זה אומר שאולה מתה בעידן שאלה מתה והלה אומר איני יודע חייב. ואוקימנא דוקא בשיש עסק שבועה ביניהם הא לאו הכי פטור. ויש מרבוואתא דפירשו דכיון דלא שמר כראוי והרי חיובו של שומר בפנינו אף על פי שהוא טוען על הבעלים שהן עצמן פשעו בשלהן אינו נפטר בכך כיון דשמא הוא טוען ואין ספק שלו מוציא מידי ודאי כיון שאינו בא ליפטר אלא מחמת פשיעת הבעלים בשלהן. אבל במתניתין איני יודע אי נעשה עליה שואל בשעת מיתה אי לאו. וקשיא לי אם כן אפילו בגברא דלאו ספסירא ליחייב בקרא דהא פשיעת הבעלים בספק. ושמא גברא דלאו ספסירא חזקה מיחזא חזא ופושע הוה עכשו בשלו. והנכון מה שפירש רש״י. דכיון שכבר מתה קודם ששילמו הבעלים ליתומים כבר נתחייב בקרא ליתומים והם אינם עושים סחורה בפרתו של זה אלא בקרא חייב לאשתעויי דינא בהדי ספסירא כדבעי לאשתעויי דינא בהדי יתמי כדינא דמתניתין דהשוכר פרה מחברו והשאילה לאחר. ומיהו לא שקיל ספסירא בלא שבועה כיון דאפשר דהוא ידע ביה ופשע בשלו. והראב״ד פירש משום הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואף על פי שהבקרא משלם משלו במקום היתומים הוא עומד שהיתומים כשומרי שכר לספסירא לפי שהם חייבין לשמור שהרי הוא עומד לחזור לבעליו וליטול את שלהם מהמוכר ובאחריותן הוא עד שיחזיר לבעליו מפני מעותיהן והבקרא שומר שכר ליתומים ונכנס תחתיהן לשמירה. וטעמו של הרב ז״ל צריך עיון. הרשב״א ז״ל.
כתב הריטב״א ז״ל וזה לשונו: הקשה רש״י מה לו לספסירא עם הרועה שהרי לא שומר שלו הוא. ותירץ דכיון דפרה דבעלים היא ובקרא שומר שכר דיתמי הרי בעלים עומדים במקום היתומים וכההיא וקאמר רבי יוסי תחזור פרה לבעלים וכו׳ ואיכא למידק דהתם הוא שהראשון הוא היה שומר של בעלים ושלוחו חשוב לפני שומר שני אבל הכא כיון דמקח טעות הוה אין האפוטרופוס שומר של ספסירא כלל ולא שלוחו. והרי זה כאדם שאמר לרועה שמור פרה של פלוני שאין הרועה נעשה שומר כלל. ויש לומר דכל מקח טעות כיון דחייב הלוקח לתת סחורתו למוכר ולוקח נמי יכול לעכבו עד שיתן לו המוכר דמיה הרי נעשה לוקח שומר עליו וכאותה שאמרו שכל האומנין שומרי שכר אלא דהכא דיו שיהא כשומר חנם כיון דהוה כאן מקח טעות. ונתקיים תירוץ רש״י ז״ל יפה דאתיא הא כההיא דרבי יוסי. ע״כ.
וזה לשון תלמיד הר״פ ז״ל: ואם תאמר אמאי משלם בקרא למאריה דתורא לימא בקרא למריה דתורא לאו בעל דברים דידי את. ועוד קשה שהרי הבקרא שומר חנם לגבי מריה דתורא ואם כן יהא פטור דליכא למימר פושע הוא דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה כל כך להחשב פשיעה. ויש לומר כיון דשקיל זוזי יתמי ממריה דתורא אם כן הוי תורא גבייהו פקדון והוו אינהו שומרי חנם דמריה תורא ובקרא שומר שכר דיתמי הוה והוה ליה כמו שומר שמסר לשומר ולכך הוא מחזיר למאריה דתורא דהוו הבעלים הראשונים וכרבי יוסי דאמר תחזור הפרה וכו׳ ואם תאמר והא איגלאי מילתא השתא דבקרא לאו שומר שכר דיתמי הוא דהא שקיל זוזי יתמי ממרי תורא ואם כן לאו דידיה הוא ויש לומר כיון דמכל מקום היה יכול לבא לידי פסידא דיתמי אי לאו דאשכחוה למאריה דתורא הוה הבקרא שפיר שומר שכר. עד כאן.
וזה לשון ה״ר יהוסף הלוי ז״ל אבן מיגש בתשובת שאלה: מועתקים מלשון ערבי. וששאלת לבאר לך המעשה שבא במציעא פרק המפקיד ההוא אפוטרופוס דיתמי דזבן להו תורא ליתמי וכו׳ פירושו פשוט אין צורך בו לביאור. והכלל העולה ממנו הוא שהבקרא שומר שכר דיתמי איבעיא ליה לציוני והואיל ולא עיין מתחייב לשלם. ואם היתומים לא היו מוצאים את בעל השור היה אז משלם אותו ליתומים וכיון שנמצא בעל השור נתחייב להחזיר להם המעות הואיל ואיגלאי מילתא שהמקח היה מעיקרו בטל להיותו מקח טעות. ואין לו על היתומים ולא על האפוטרופוס טענה לפי שמסרו אותו לבקרא הואיל והדבר ידוע שהם אינם מאותם ששומרים הם בעצמם השור ושאי אפשר להם שלא ישכרו מי שישמור אותו ועל זה מחוייב לקחת הדמים מהבעלים מבלי שנשים אותן בנתנן אותו לבקרא ויחזור להיות משפט המוכר עם הבקרא והואיל ואיגלאי מילתא שהמקח היה בטל חזר להיות הבקרא שומר שכר דמרי תורא. הגע עצמך אם עדיין השור חי והוא החזיר המעות ליתומים להיותו מקח טעות לפי שלא היה יכול לאכול ודאי הבעלים היו מתחייבים לפרוע לבקרא שכר שמירתו באותם הימים ששמרו ואם כן גם עתה הוא שומר שכר דמרי דתורא. ואם המוכר אותו לא ספסרא כי אם בעליו הראשונים והיה יודע כן שהוא בלתי אוכל אין על הבקרא לפרוע כלום להיות שבעליו היו יודעים טיבו ושהוא בלתי יכול לאכול ואז אין להם אלא תרעומת על הבקרא לפי שלא עיין בו לדעת אם הוא אוכל אם לאו. אבל כשהמוכר אותו הוא ספסרא דזבין מהכא ומזבין להכא ראוי שנאמר לבקרא איבעיא לך לעיוני אי אכיל אי לא אכיל להיות שחזר להיות שומר שכר דידיה כמו שאמרו והואיל ולא עיין פושע הוא ומחייב הוא לפרוע לו. אבל אינו חייב לפרוע לו דמי שור חילפי שאפילו אם עיין וראה שאינו אוכל והודיע הדברים לבעליו כל מה שהיה יכול לעשות הוא שהיה שוחט אותו ומוכר בשרו לפי שאינו ראוי שיניחנו חי ועכשו שלא עיין בו הפסידו דמי זה הבשר שהיה מוכרו אז וידוע שהבשר אם הוא ביד מי שאינו טבח אין יכול למוכרו מעט מעט והוא מוכרח למוכרו בפחות ממה שמוכרים הטבחים שאם היה השור חי היה יכול להמתין במכירתו ואם לא מצא בו כרצונו היה יכול לעכב אותו אצלו לפעם אחרת אבל הואיל ונעשה בשר אי אפשר לעכב אותו אצלו עוד לפי שיפסיד ומוכרח הוא למוכרו לשעתו כאשר יוכל והיתה מכירתו כאיש דחוק הבא למכור שמוכר בזול ובמה שאפשר לו לקחת בדמיו. ואם עיין בו הבקרא והיה מודיע לבעליו שאינו אוכל אין בעליו יכולין למכרו בזול כמו המוכר כשבא למכור על כן מחוייב עתה שלא עיין בו שישלם מה שגרם לחברו שיפסיד שהוא דמי בשר בזול. אך אחר שישבע זה הספסרא שהוא לא ידע שהשור לא היה יכול לאכול ואז יתחייב הבקרא לפרוע לו לפי שלא עיין בו שאם נתברר לנו שהספסרא היה יודע באותו השור שאינו יכול לאכול אין על הבקרא עון במה שלא עיין בו ולא הודיע מצבו כמו שאמרנו. ולזה אמרו משתבע איהו דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול. וכן אם לא מצאו היתומים מאריה תורא והיה דין הבקרא עם היתומים לא היה פורע להם אלא דמי בשר בזול לפי שגם אם עיין בו והודיעם מצבו לא היו יכולין לעשות כי אם לשחטו ולמכור בשרו בזול כמו שאמרנו. עד כאן.
וכתב הרמ״ך וזה לשונו: ההוא אפוטרופוס ויתמי דזבן תורא מספסירא ולא הוו ליה ככי ושני ומסריה לבקרא ואותביה בהדי תורי אחריני ורמא קמיה תיבנא ומית ולא בדקוה לא אפוטרופוס ולא בקרא.
אסיקנא משתבע ספסירא דלא הוה ידע ליה ומשלם בקרא ליתמי דמי בשר בזול דהוה ליה לעיוני אי קאכיל כיון דהשתא זבנוה והסרסור נשבע היסת שלא ידע מום זה ופטור. וכן כתב הרמב״ם פרק ט״ז מהלכות מכירה המוכר שור לחברו שאין לו טוחנות והכניסו הלוקח עם הבקר שלו ומת ברעב מחזיר הנבלה למוכר ונוטל ממנו כל הדמים שנתן לו. ואם היה סרסור שלוקח מזה ומוכר לזה הסרסור נשבע היסת ופטורן מפני שהלוקח היה צריך לבדקו אם הוא אוכל כדי שיחזירנו לסרסור והסרסור היה מחזירו למוכר ואם לא עשה כן הוא הפסיד על עצמה עד כאן דברי הרמב״ם.
והמפרש ז״ל כתב הגירסא והפירוש בענין אחר ונראין דבריו. וכדי לברר דבריו אכתבם בדברים ברורים והכי פירש הוא אי דאיכא פסידא ליתמי הכי נמי דודאי בקרא משלם ליתמי דכית דשומר שכר הוא הוה ליה לעיוני וכיון דלא מצי לאשתלומי ממוכר כגון דאזל ליה לעלמא משתלמי יתמי מבקרא לגמרי כל דמי דההוא תורא. הכא במאי עסקינן דמספקא לן היכי לידיינוה דייני להאי דינא בדליכא פסידא ליתמי כגון דשקלו דמי מיניה דמוכר משום דמקח טעות הוה ואהדרו ליה נבלה דיליה. והדר וקא מקשה ואלא מאי קטעין כיון דיתמי שקלו דמי זבינא כלהו מיניה דמוכר ואהדרו ליה נבלתא מאן הוא דקטעין מידי עליה דחבריה דאיצטריך רמי בר חמא למשאל היכי לידיינו דייני להאי דינא. ומשני מריה תורא הוא דקא טעין עליה דבקרא דלישלם ליה משום דלא אודעיה דלא הוה אכיל. ומקשה מאי הוה צריך לאודועיה והא איהו גופיה הוה ידע דלא אכיל כיון דלא הוו ליה ככי ושני. ומשני בספסירא דזבין מהאי ומזבין להאי ולא בדק אי הוו ליה ככי או לא הילכך הוה ליה לבקרא לאודועיה דלא אכיל. הילכך בקרא אף על גב דלית הוא שומר שכר לגבי מוכר מכל מקום לא גרע משומר חנם וכיון דפשע משלם מאי דהוה שוה טפי ההוא תורא לשחיטה ממאי דשוי השתא נבלתא. וספסרא הא פרישנא דשקלי יתמי דמי כלהו מיניה ולית להו למתבע מידי. עד כאן מיסוד המפרש ז״ל.
וכי תימא אמאי לא ליזיל נמי ספסרא וליהדר בדמי כלהו עליה דמוכר קמא דזבניה ניהליה אפשר למימר כגון דעביד ההוא ספסירא דזבין לשחיטה ולרדיא ומצי מוכר טעין לא לרידיא זבינתיה ניהלך והוה לך למשחטיה לאלתר או למזבניה לטבחא. כן נראה וצריך עיון. עד כאן.
דמי בשר בזול. פירש רש״י שזה מדרך פשרה וכו׳. ואינו מחוור שאלו היה מן הדין לשלם דמי כולו האיך נטיל פשרה ביניהם שלא ברצון הבעלים. ורבינו תם פירש משום דלא מצי לשהויי ליומא דשוקא וכו׳. הרשב״א.
וכתב הר״ן ואין דרך זה מחוור בעיני דאם כן מאי דאמרינן עד השתא נימא ליה לבקרא שלים אמר אנא בהדי תוראי אוקימתיה וכו׳. אידחי ליה לגמרי למסקנא וזה אי אפשר דהא משום האי טענה אמר רמי בר חמא היכי נדייניה דייני להאי דינא ולא חזינן לתלמודא דדחי לה ואם כן היאך נאמר שנדחית בשתיקה. ולפיכך אי אפשר להעמיד שיטה זו אלא אם כן הם מפרשים הסוגיא בדרך אחרת ואין לי להאריך. עד כאן. והר״ז פירש משום שהבשר עצמו גרוע וכחוש כיון שלא היה אוכל. הרשב״א.
ואם תאמר והלא כשבא המעשה לפני רבא היינו שהספסרא תובע לאפטריה וכדפירש לעיל וקאמר דהיכי נדיינוה נימא ליה לבקרא זיל שלים אמר אנא אוכלא שדאי ליה והיכי הדר השתא וחייביה בדמי בשר בזול. ויש לומר דלפירוש רש״י הכי קאמר נימא ליה לשלם לגמרי כאלו הוא פושע גמור אמר אנא בהדי תוראי אוקמתיה וכו׳ הילכך אין לחייבו לגמרי ודי שיפסיד שני שלישים. ולפירוש רבינו תם יש לפרש דהכי קאמר נימא ליה לבקרא זיל שלים לגמרי כפושע גמור ובלא שבועת הספסר אמר אנא בהדי תורא אוקמתיה ואוכלא שדאי ליה ואפילו ידענא דלא הוו ליה ככי ושני לא הוה לי לאודועי. והשתא אמרינן דודאי כיון דשומר שכר דיתמי הוא הוה ליה לעיוני טפי ולאודועי ליתמי דלודעיה למוכר וכיון דלא עביד הכי משתבע ספסרא וגבי מיניה. כן נראה לי. הריטב״א.
וזה לשון תוספות שאנץ: ואלא מאן קא טעין מי תובעו כלום שהיה אומר רמי בר חמא היכי נדיינוה דייני להאי דינא. דקא טעין מריה דתורא ותובע את האפוטרופוס והיה רמי בר חמא מפרש והולך דאין זו פשיעה. ומסיק דמכל מקום משלם בקרא דמי בשר בזול לפי שהוא שומר שכר של יתומים.
וזה לשון הרמב״ן: ומסתברא דהאי בזול לא חשבינן ליה לכל זוזא ארבעה דנקי כדפירשו קמאי בעלמא דלאו כולי האי מיתזיל בלא שוקא. והא רחקיה לרש״י משום דסבר דההיא מילתא דאשכח פרק מי שמת מעיקרי גמרא הוא. ולא היא דהגהת אחרונים הלא שהגיהו בנוסחאות מהלכות מר רב שמעון קיירא ולאו דוקא בכוליה תלמודא. והכא רואין אותו כמה הוזל מחמת שלא ימכור בשוק או פחות מאותו שיעור או יותר. ואי כרך הוא דבכל יומא מזדבן כמו יומא דשוקא יהיב ליה כמה דשוה לגמרי. עד כאן.
ונראה לי דאף לפירוש רבינו תם אי לא אשכחוה למרי דתורא משלם הבקרא דמי השור כו ליתמי משום דאמרי ליה אלו אודעתן תיכף הוה משכחנא למריה דתורא ושקילנא כל זוזי מיניה אבל ספסירא לית ליה לומר כן לפי שקונה מכמה בני אדם ואי אפשר לו לעמוד יפה ממי קנה דבר פלוני וממי קנה דבר פלוני עד כאן. שיטה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור
קטע 1]
